הטיפוס לפסגת הפיסקו

מה קורה כשטינאייג'ר בעל כושר גופני מעולה קורא ספר על טיפוס על האוורסט ומיד בסופו מגיע אל בירת הטרקים של פרו שמסביבה עשרות פסגות מושלגות.... טוב לא יוצא מזה... בטח לא לאבא שלו שהוא כבר מזמן לא טינאייג'ר !

אחרי שסיימנו את טרק הסנטה קורז יצאנו לסיבוב סוכנויות בהווארז כדי למצוא את האתגר הבא שלנו – טיפוס על פיסגה מושלגת. אחרי 4 שעות של שיטוט מצאנו את האתגר המתאים לבני 17 בעלי כושר גופני יוצא דופן – טיפוס אל פיסגת הר פיסקו – ההר הכי גבוה מתחת ל- 6000 מטר (טיפוס על הרים מעל 6000 לוקח מינימום 4 ימים ולנו ברוך השם היו רק יומיים). אבל מכיוון שהפיסקו מגיע לגובה של 5750 מטר נדרשים שלושה ימים של טרק ... לא בעיה... שכנענו את הסוכנות שאנחנו מסוגלים לעשות את זה ביומיים... למה? כי נאמר לנו שזאת הפיסגה עם הנוף הכי יפה. צדקו.

היום הראשון היה די פשוט. הכרנו את רוח'ר (שני רישיים מתגלגלות וגם ה-ח' באמצע מתגלגלת איכשהו) ונסענו לעמק ממנו מתחיל הטיול (עמק = 3500 מטר). נקודת ההתחלה משותפת למסלול המפורסם של לגונה-69 שהיא מסלול נפוץ מאוד בסביבה. אחרי קצת יותר משעתיים טיפוס הגענו לרפוחיו (אכסניה, refuge) שממקום למרגלות ההר בגובה 4680 מטר. מקום מקסים שנמצא באמצע שום-מקום וכל מטרתו לארח מטפסי הרים. זה אחד מארבעה רפוחיו כאלה שפזורים כאן בהרים ומנוהלים על ידי מתנדבים אנרגטיים מאיטליה. לנו היה מזל גדול כי כשהגענו קיבל את פנינו שער סיום של מרוץ הרים שנערך במקום באותו יום. שעה אחרי שהגענו הגיע גם המנצח במרוץ המטורף הזה בן ה- 40 קילומטר (5 וחצי שעות). ככה קיבלנו בשמחה את כל אחד מעשרים ומשהו המשתתפים שסיימו את המרוץ הזה שעבר בין שני רפוחיו כאלה (גבהים מטורפים). מבוגר הרצים היה בן 52, והאיטי ביותר (לא אותו אחד) סיים ב- 12 שעות. מכיוון שהמרוץ אורגן על ידי המתנדבים האיטלקים (שחלקם גם השתתפו במרוץ) היתה במקום חגיגה, ואנחנו, חוץ מלשחק קלפים וארבע-בשורה-אחת, השתתפנו בשמחה והחגיגות.

החגיגה שלנו הסתיימה בשמונה בערב אז ניסינו ללכת לישון. לא כל-כך הצליח לי. בחצות כבר "התעוררנו" והתחלנו בהתארגנות. מכיוון שבפסגה יש בערך מינוס 10 מעלות צריך הרבה בגדים. הרבה מאוד. גופייה טרמית, חולצה קצרה, גופיה ארוכה, פליז דק, פליז עבה, ואחרון חביב – מעיל. 6 שכבות. עובד. לא היה נורא קר. חוץ מבאף. גומרים ללבוש את כל השכבות (עם רובן כבר ישנו כי גם ברפוחיו היה קר), אוכלים משהו קל ובשעה 1 לפנות בוקר חובשים קסדה, מדליקים פנסים ויוצאים לדרך. מתחילים בשעתיים של הליכה עד לקרחון. מכיוון שחושך מצריים בחוץ (חוץ מהמון, ממש המון, כוכבים בשמיים) לא ממש רואים יותר מטר קדימה. הולכים ולא שואלים שאלות. בהליכה יש גם עליות וגם ירידות (מה שאומר שיהיו עוד יותר עליות). לא פשוט. כבר בפעם הראשונה שביקשתי הפסקה (בכל זאת טיפוס בגובה של מעל 4500 מטר) המדריך שאל אם אני רציני בכוונתי להגיע לפיסגה. פשוט כי מדובר בעסק לא פשוט ואם אני אוותר באמצע כולנו נצטרף לחזור. אני רציני, עניתי (מושפל מהפיקפוק שכנראה היה מוצדק). מגיעים לקרחון. כרגע אנחנו ב-5000 מטר גובה. עוצרים ללבוש קרפונים (דוקרנים מיוחדים לנעליים), ללבוש ריתמה ולהיקשר אחד לשני בחבל, ולהוציא את הגרזן-קרח (שאמור להציל אותנו במקרה ומישהו יחליק וימשוך איתו את החבורה למטה). מהנקודה הזאת יש לטפס עוד כ- 700 מטר גובה במשך 3 שעות (זה זמן של הקבוצות המהירות ואנחנו, כמובן, שייכים אליהן). האמת שההליכה על הקרחון לא היתה מאוד מסוכנת (חוץ מהשלבים בהם היה צריך לקפוץ מעל סדקים, או ללכת במעברים צרים). מצד שני, עדיין חושך, לא ישנתי טוב, מרוב לחץ גם לא הייתי רעב במיוחד בארוחת הערב, ובגובה 5000 מטר גיליתי שכל הלחץ הזה היה בצדק. זה פקינג קשה. מאוד קשה. בהתחלה האדרנלין מההליכה בקרח מניע אותך קדימה. אחרי כמה דקות, כשנגמר החמצן במוח, אין מי שידע בכלל מה זה אדרנלין. יש שם שיפועים מטורפים ולמרות שהמדריך לא הולך מהר, זה מאוד קשה. אני מתנשף כמו כלב. כל הזמן. בשלב מסויים מגיעים למצב שבו כל כמה עשרות צעדים צריך לעשות מנוחה להסדרת הנשימה והורדת קצב הלב. אחרי גובה של  5500 מטר זה הופך כל 100 צעדים ו/או חמש דקות. אחרי 5600 כבר לא מתביישים לבקש מנוחה גם אחרי 50 צעדים. פקינג קשה. אפילו לאיתמר היה קשה והוא הצטרף אליי בקולות נשימה של כלב בולדוג מתנשף. הוא אפילו ביקש שנעצור אחרי 30 צעדים. פשוט נגמר לנו החמצן והרגליים בקושי זזו. אבל אנחנו לא נוותר. בשעה 6 ודקה הגענו לפיסגה. בדיוק היתה זריחה. מהיפות שראינו בחיינו. מסביבנו ב-360 מעלות יש פסגות לבנות של הרים נוספים, במרחק עולה שכבה דקה של שמש כתומה, כמה עננים קטנים מסתירים את מה שיש מתחתנו.... מרהיב. לאט לאט מגיע קצת חמצן שמאפשר לך להנות מכל היופי הזה. יש הרבה שמחה וסיפוק (מהולים בעייפות). עשינו את זה. למטה רחוק אפשר לראות גם את לגונה 69. יפה, אבל פחות ממה שתיארנו לעצמנו. אנחנו לא מפסיקים להתפאל מהיופי של כל הלבן הזה. אנשי מדבר שכמונו. מבלים על הפיסגה כרבע שעה של צילומים ומתחילים בדרך למטה. שעתיים עד לסיום הקרחון. היינו לגמרי שפוכים. אנחנו כבר שבע שעות על הרגליים בלי לשבת פעם אחת. הכתפיים קרועות מכובד המשקל וכל הגוף כואב. גומרים את הירידה מהקרחון. פעם ראשונה שיש מנוחה נורמלית. מורידים את ציוד ההליכה על הקרח, אוכלים משהו וממשיכים לרפוחיו. הגענו אליו בתשע וחצי בבוקר. 8 וחצי שעות אחרי שעזבנו אותו. זמן מדהים למי שטיפס עד לפיסגה. המדריך מבסוט. עכשיו יש מנוחה אמיתית של שעה ומשהו. אנחנו ממש שפוכים, אבל שמחים לחזור למקום החביב הזה. אחרי המנוחה רצים עוד שעה בירידה כדי לתפוס אוטובוס מקומי שייקח אותנו חזרה להווארז (3 שעות נסיעה). 

הגענו להווארז בצהריים, עייפים ומרוצים. יש לנו 8 שעות להרוג עד לאוטובוס הלילה שייקח אותנו ללימה ומשם לארץ. מתחילים לראות את הסוף. לראות ולהרגיש. ההרגשה היא שסיימנו את הטיול בשיא שלו, בפיסגה.

... בטח שהיינו עושים את זה שוב :-)