קניון קולקה

המעבר מבוליביה/לה-פז לפרו היה לא פשוט.... הוא ארך יותר מ- 15 שעות, שני אוטובוסים, שעתיים תור בגבול (ללא בעיות, רק תור ארוך ויעילות אפס), אוטובוס אחד מלא מקומיים שיושבים ארבעה איש על כסא אחד, הרבה רעש, סוכני מכירות שעולים על האוטובוס... חוויה (מסריחה). הגענו עייפים לאריקיפה בסביבות 11 בלילה. בשתיים וחצי כבר קמנו לצאת לטרק בקניון קולקה.

קניון קולקה הוא הקניון הכי עמוק בעולם (נפסק לפני כמה שנים אחרי מריבות עם קניון אחר שנמצא כמה מאות ק"מ מכאן). זאת אומרת שהגובה שלו מגיע למעל קילומטר במרבית אורכו. אנחנו עוד נרד ונעלה את הקילומטר גובה הזה. אנחנו בחרנו בטרק של שלושה ימים שעושה את אותו המסלול של היומיים, רק יותר לאט. התחלנו בתצפית על הקונדורים שזאת ציפור מקומית ענקית (השנייה בגודלה בעולם אחרי האלבטרוס). ראינו רק שני קונדורים אבל זה הספיק לנו כדי להבין שאכן מדובר במפלצת ענקית. בתחנה הבאה פגשנו את נלסון המדריך שלנו לטרק ואת החבורה הנפלאה איתה נטייל – שלושה ספרדים, סקוטית אחת, אירי, שני לונדונים, הולנדי אחד, שני גרמנים, שתי יפניות, וחמשת בני משפחת גומא. היום הראשון לטרק הוא בעיקרו ירידה אל תוך הקניון, מגיעים עד למטה ואז עולים קצת לכפר הקטן בו ישנים. זה לא טיול ארוך, אבל הירידה לא פשוטה. איתן לא ישן טוב ולכן היה קצת מעוך, לטל כאבו הברכיים ולכן מצאנו את עצמנו (טל, איתן ואני) משתרכים הרחק מאחור. החבורה (כולל איתמר ועפרי שהובילו כל הדרך) חיכתה לנו בכפר. אכלנו צהריים והתפניתי לסייסטה (כן, שנ"צ). לא זוכר (לא מעניין) מה עשו השאר. כשקמתי כבר פתחנו את הקזינו.... המשפחה כהרגלה מאורגנת עם משחקי קלפים שלאט לאט משכו אל השולחן עוד מחברי הקבוצה עד שנאלצנו לפתוח עוד שולחן עם משחק נוסף. קזינו !!!! זה היה אחר צהריים מצוין לכולם. הרבה צחוקים, בדיחות, משחקים וסיפורים. משחקי הקלפים איפשרו לכולם להיפתח ולהתחבר (חוץ מהספרדים שנשארו קבוצה סגורה ובלתי מחוברת, לא ברור למה).

בבוקר כשקמנו גילינו שבמהלך הלילה היתה בסביבה רעידת אדמה חזקה (5.5 ריכטר) ושכל חברי הקבוצה התעוררו בלילה כי הרגישו אותה... חוץ מבני משפחת גומא שישנו כמו כלב מת. הרעידה היתה כ"כ חזקה שבתים בסביבה נהרסו (הם בנויים מאבן ובוץ) ובערך 12 איש נהרגו בסביבה. ביום האחרון כשניסע חזרה לאריקיפה נעבור בחלק מהכפרים האלה ונראה את ההריסות (די מזעזע), את הכבישים החסומים ואת ההתארגנות המפתיעה לטובה של השלטונות הפרואנים (אוהלים פזורים בכיכר המרכזית של כל כפר, משאיות ציוד, וכו').

ביום השני ממשיך המסלול בתוך הקניון עצמו, עם עליות וירידות נחמדות. איתן כבר ישן טוב והצטרף לאיתמר בהובלת הקבוצה. אחרי 6-7 ק"מ מגיעים לכפר שכל תכליתו הוא לאכסן את ההולכים לפני העלייה הגדולה. יש שם אכסניות קטנות שכל אחת מחזיקה בריכה קטנה. כמובן שהתרחצנו, קיימנו מצוות סייסטה, והופ לקזינו. עוד אחר- הצהריים של משחקי קלפים חברתיים. המשחקים איפשרו גם לילדים לצור קשרים טובים עם החברים בקבוצה, לשפשף את האנגלית ולדבר איתם בלי סוף. ממש בלי סוף.

היום האחרון מתחיל בארבע וחצי בבוקר. המטרה היא לטפס את דרכך החוצה מהקניון עד לכפר שנמצא למעלה.זאת עלייה של 4.5 ק"מ וטיפוס גובה של 1 ק"מ. מתחילים בחמש בבוקר, בחושך. הטובים בינינו (איתמר וההולנדי) יסיימו את זה תוך שעה וחצי. עפרי ואני הגענו במקום טוב ברבעון השני של הקבוצה אחרי שעתיים ורבע. זאת פשוט עלייה שלא נגמרת. עולים בזיג-זג, עם מדרגות ובלי מדרגות, עם כח ובלי כח. בסוף כבר מגיעים קצת אל השמש ואז אל הסוף. היה קשה אבל לא נוראי. אתגר טוב. טל ואיתן יצאו שעה אחרינו על פרדות והגיעו קצת אחרינו.

מהשלב הזה המשך היום קצת נמרח בתצפיות מיותרות ונסיעה ארוכה חזרה חאריקיפה. הגענו לאריקיפה בערב והתיישבנו לראות אולימפיאדה. היום למחרת באריקיפיה היה מעצבן (מאוד) – מצאנו את עצמנו בסיור משעמם של ארבע שעות מסביב לעיר, כרטיסי האוטובוס שלנו לא הגיעו בזמן ועוד שטויות. גולת הכותרת היתה המנה העיקרית בארוחת הצהריים המאוחרת – ginny pig (או Cavia - קבייה כמו שאנחנו מכירים אותו). זה האוכל המפורסם של העיר הזאת. אוכלים בעיקר את העור שלו כי אין לו הרבה בשר. בערב כבר עלינו על אוטובוס של 12.5 שעות שהביא אותנו הבוקר אל העיירה איקה. תחילת העלייה שלנו צפונה לכיוון לימה כשבדרך שלושה ימים של פעילויות.