הגענו להווארז בערב. בהוסטל השני שהגענו אליו היה מקום ואחרי התמקמות
קצרה בחדר הצטרפנו לשיח העברית שהתנהל בחדר המרכזי של ההוסטל. כולם כאן באמצע
הטיול של "אחרי צבא" ולפני או אחרי אחד הטרקים הארוכים שהווארז מציעה
(לא סתם היא נקראת בירת הטרקים של פרו). רובם הולכים לוואי-וואש שהוא הטרק המפורסם
באזור והוא בן 8 ימים. יותר מדי ארוך לנו. נראה שהם די מאורגנים, דואגים היטב
להתאקלם לגובה במשך כמה ימים, ובעיקר שהם עושים חיים משוגעים.
אנחנו החלטנו ללכת מחר לסיבוב סוכנויות לסגור על טרק הסנטה קרוז ואז
ללכת לטפס ללגונה קרובה על מנת לבדוק את מצבנו אחרי כשבוע בגובה פני הים. ההליכה
ללגונה Wilcacocha היתה בסדר. לא הרגשנו שום דבר חריג וסיימנו את הטיול מהר מכפי
שתכננו. בערב התארגנו לטרק והלכנו לישון נרגשים.
טרק הסנטה קרוז הוא טרק של 4 ימים שנמשך לאורך נחל/נהר הסנטה קרוז
ומטפס מהכפר קשפמפה (2900 מטר), בדרך עובר בפיסגה בגובה 4760 מטר וממשיך לעמק
יפייפה עד לכפר בקרייה. היום הראשון כולל נסיעה ארוכה והליכה סבירה לאורך הנהר.
יפה אבל לא מאוד מרשים. לומדים להכיר את החברה' ומתקדמים. רק לקראת סוף היום ההרים
מתחילים להיפתח ומתחילים לראות פסגות לבנות. סופסוף מה שחיפשנו. בערך בחמש מגיעים
למחנה, מקימים את האוהלים, ומתפנים לתה ו..... למשחק הקלפים שהבאנו איתנו. בלילה
קר. אנחנו עדיין לא גבוהים מאוד אבל גם בתוך שק השינה מרגישים את הקור.
היום השני מתחיל ומסביב יש הרבה פסגות לבנות. ממשיכים בטיפוס האיטי.
בצדדים הרים מושלגים (כולל ההר שאופני פרמאונט בחרו כלוגו שלהם - למטה תמונה של מצא את ההבדלים), מפלי מים, ובדרך הנהר עצמו וכמה לגונות מרהיבות. חלק מחברי
הקבוצה מחליטים לעשות את אחד מה- side treks ולטפס ללגונה שעל בסיס הר האלפמיו. אנחנו כמובן
בפנים. הטיפוס לא קל, אבל שווה את זה.
לגונה מרשימה בתחתית קרחון ענק שנמשך מפסגת ההר ועד ללגונה עצמה. בלגונה אפשר גם
לראות קרחונים צפים. איתמר רצה להיכנס, אבל איכשהו הצלחתי להרגיע את מח הטינאייג'ר
שלו. יורדים חזרה ומגיעים למחנה. סה"כ הליכה של 22 ק"מ. לא רע. שוב תה,
שוב קלפים.... ואז דיון קבוצתי אם אנחנו רוצים ללכת יותר למחרת וככה לקצר את הטרק
לשלושה ימים. יש יותר מדי מפחדים ולכן הקבוצה החליטה להמשיך בתוכנית ל-4 ימים.....
אבל גרמני אחד (אנדריי), איתמר ואני החלטנו להתפצל מהקבוצה לסיים את הטרק מחר. נא
לא לשאול למה. ככה.
מכיוון שהתפצלנו מהקבוצה הייינו תלויים בתחבורה ציבורית שנאמר לנו
שיוצאת בשעה 2 מהכפר בסוף המסלול. זה אומר שאנחנו צריכים לעשות מסלול של 23
ק"מ שלקבוצה אמור לקחת 10 שעות בפחות מ- 7 שעות. אחלה אתגר. מזכיר קצת את
הסיפורים של בנוש על חלק מהמטיילים הקרביים שהקרביות לא יוצאת להם מהראש גם בטיול
אחרי צבא. קמנו בחמש וחצי בבוקר ועם אור ראשון יצאנו לדרך. ההתחלה של המסלול היא
בטיפוס למעבר בגובה 4760 מטר. שעתיים טיפוס שלא נגמר. אין הרבה אוויר, עדיין מאוד
קר כי השמש עוד לא הגיעה לדופן ההר שלנו, וקשה. קשה מאוד. מגיעים לפסגה, הנוף
מדהים, ומכאן רואים את הירידה שיש לנו מצידו השני של ההר. מנוחה קלה ואז הליכה
מהירה מאוד במורד ההר. לא חושבים על בירכיים. הולכים מהר. צריך להספיק לעמוד
בזמנים. הירידה נמשכת גם כן כשעתיים ואז נכנסים למישור יחסי. מכאן כבר קשה יותר
להעריך איפה בדיוק אנחנו על המסלול (מבחינת כמה מרחק/זמן נשאר לנו) ולכן לא עושים
יותר מדי הפסקות. ממשיכים בקצב מהיר. העמק שאליו נשפכנו מדהים ביופיו. הנהר זורם
בו, יש מדשאות גדולות, סוסים חופשיים והרבה מים בכל הצדדים. ממשיכים בדהרה. מגיעים
לכפר הראשון. יודעים שמכאן יש עוד שעה בהליכה מהירה. מה שלא הבנו זה כמה קשה יהיה
לטפס אל הכפר השני ממנו יש תחבורה ציבורית. אין ברירה. חייבים להמשיך בקצב ולהגיע
בזמן. מטפסים ומטפסים. הגענו. השעה 13:10. הגענו מהר מהצפוי. יש זמן לנוח. קצת. לא
בדיוק ברור מתי יש אוטובוס ולכן כשמשאית האספקה של הכפר הציעה לנו טרמפ אז הסכמנו.
מצאנו את עצמנו שוכבים באחורי משאית עץ שמספקת למכולות בכפרים בסביבה את המצרכים
שלהם. בעיקר בקבוקי בירה, שקים של זרעים לא ברורים, וכל מיני דברים לא ברורים
אחרים. אנחנו נשכבים על השקים ומתחילים בנסיעה חווייתית של 3 שעות. הגג פתוח,
מסתכלים על השמיים, המשאית מטפסת ומטפסת כדי לצאת מרכס ההרים ומסביב הכל פסגות
לבנות, מגיעים למעלה ורואים את הדרך המפותלת למטה. מקסים כאן. למרות שהמשאית קופצת
כל הזמן והדרך מחורבנת כנראה שזה היה יותר נוח מהאוטובוס שיכולנו לקחת.... חוץ
מעניין השלפוחית שהקפיצות לא עשו לה טוב.... אז נאלצנו לחתוך בקבוק מים ולעשות מה
שצריך.... אחרי עוד שעה נסיעה במונית חזרנו להווארז, פיצה בכיכר וקדימה לוודא שיש
לנו מקום בהוסטל (כי הקדמנו ביום). היה מקום. מקלחת קרה (נגמר הגז של חימום המים)
וקדימה למיטה. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה