בוליביה

המעבר גבול אכן התברר כמכשלה... מכל  נוסעי האוטובוס רק הישראלים והאמריקאים צריכים ויזה לבוליביה. אנחנו היינו היחידים שהגיעו עם קלסר מסודר לכל אחד,. עם תמונה,צילום דרכון ואפילו מצב חשבון בנק (אפילו בפלוס), אבל היינו היחידים שאמרו להם בגבול לחזור לפונו (3 שעות) לעשות ויזה. התירוץ היה שאין לנו כתובת מדוייקת בבוליביה. אז התחלנו להתחנן, להקריב  את הילדים, עד שנמצא פקיד אחד נחמד שהסכים לעשות לנו ויזה.... תמורת סכום סימלי יפה בדולרים.

הגענו ללה-פז בערב (כ-3 שעות מאוחר משציפינו) התארגנו מהר ויצאנו לאכול ארוחת ערב בפיצריה מרטיני שהומלצה על ידי הישראלים. היא אכן התגלתה כמשהו-משהו. התענגנו בשמחה רבה על הפיצות וטחנו ללא סוף. היה כל-כך טוב שגם למחרת חזרנו לשם לארוחת ערב. יום המחרת הסתכם בסיבוב קניות בשווקי לה-פז, הרבה ווי-פי והתארגנות/מנוחה לקראת הסלאר.

נסיעת הלילה לסלאר הפתיעה אותנו לטובה. זה היה אוטובוס עם כסאות רחבים שנשענים יפה לאחור. יחד עם זאת היה קפוא. הגענו לעיירה עיוני בשבע בבוקר והיה קפוא. חיכינו שעה עד שנאספנו על ידי מי שקבענו איתה. קפוא.

אנחנו נמצאים כרגע בסוף היום השני מתוך שלושה ימים של סיור במדבר הדרומי של בוליביה. יצאנו לדרך ב-11. עברנו בבית הקברות לרכבות שהוא מגרש גרוטאות של רכבות שפעם היו נוסעות כאן ומעבירות מינרלים וכסף גולמי. היום יש כאן הרבה קטרים מחלידים וקרונות משא ישנות. מגרש משחקים בשבילנו. המשכנו בנסיעה דרומה אל הסלאר עצמו – זה מדבר מלח עצום (100,000 קמ"ר), מישורי, וכולו מכוסה מלח. מאוד מרשים. מאוד. חוץ מלהתרשם מיופיו של המשטח הלבן העצום, החלק הזה גם מהווה קרקע פוריה לצילומים אומנותיים. הרקע הלבן מאפשר משחקי פרספקטיבה וכולם עוצרים לצלם את עצמם בפוזות שונות ומשונות עם פרופס שהביאו מבעוד מועד. גם אנחנו השתעשנו עם בקבוק קולה, אכלנו את הג'יפ, ברחנו מהדינוזאור, ועוד, וכן, גם אנחנו הצטלמנו תמונה קצת לא צנועה (לא תמצאו אותה כאן). התחנה האחרונה שלנו היתה אי הקקטוסים שהוא מן גבעה באמצע הלבן המלוח הזה ועליה הרבה קקטוסים ענקיים. נחמד. את הלילה בילינו באכסניה שמבחוץ נראית כמו מחנה פליטים אבל מבפנים השקיעו בלסדר אותה יפה. שיחקנו קלפים עם שרה (השותפה הצרפתייה שלנו לג'יפ) והלכנו לישון (יחסית לא היה קר).

ביום השני עברנו הרבה קילומטראז' בנסיעת מדבר, כשחלקים רבים  ממנה קורים פשוט בשום מקום. אין דרך, אין סימנים, יש רק חול וחצץ (מרוץ הדקאר התקיים פה בינואר). עצרנו לראות את הר הגעש הצ'יליאני המעשן, ראינו את הגירסה הבוליביאנית לפיטריה של תמנע, ועצרנו בשלוש לגונות. די מדהים בגובה של 4000-4500 מטר להגיע ללגונות כחולות, מוקפות שכבת מלח, ובתוכן ימבה פלמינגו. הלגונה האחרונה כבר נמצאת ליד ה"מחנה פליטים" שבו אנחנו ישנים. היא נקראת הלגונה הצבעונית או הלגונה האדומה. הרוח החזקה שיש כאן מערבבת את קרקעית הלגונה ונותנת לה צבע אדום כמו דם. בהחלט מיוחד. מאז עברו בערך ארבע שעות אותן בילינו בשולחן האוכל במקום הקטן בו אנחנו ישנים. שיחקנו קלפים ושתינו תה. קפוא כאן ברמות ועדיין רק שמונה בערב. מחר בבוקר אנחנו קמים בחמש וחתי כדי לנסוע לגייזרים. הטמפרטורה צפוייה להיות הרבה מתחת לאפס עם רוחות חזקות. שאלוהים יעזור לנו.

ביום האחרון בסלאר קמנו בחמש בבוקר. בחדר 4 מעלות. בחוץ קרוב למינוס 10. הבקבוק שהשארנו בחוץ קפא לגמרי. בשקט ורעדה עולים על הג'יפ ונוסעים לגייזרים. עדיין קפוא. מגיעים לשדה הגייזרים וכבר מרחוק הוא נראה מדהים. עוצרים ליד הראשון שיוצא ממנו סילון אדיר של אדים חמים. מתחממים, קופצים מעליו, מסניפים אותו ויורדים לשדה המרכזי. יש שם חלק שהם אדמה מבעבעת וחלק שרואים רק את אדי המים. ריח חזק של גופרית, אבל חם ומעניין. לא ברור איך כל זה קורה כשמסביב יש המון קרח. רצים בתוך אדי המים, מצטלמים וחוזרים לג'יפ. תחנה הבאה מעיינות חמים. חמים מאוד. בחוץ עדיין קפוא. צריך הרבה אומץ להיכנס. אז ברור שנכנסנו (למעט טל). אז מגלים שאת האומץ האמיתי צריך ביציאה, אז צריך לעמוד רטובים בקור הזה והתלבש. קפוא, כבר אמרתי? משם המשכנו לעוד לגונה וחצי תוך נסיעה ארוכה חזרה אל העיירה עיוני.

עכשיו אנחנו חזרה בלה-פז אחרי 11 שעות אוטובוס לילה (סביר). יום התארגנות ואז יומיים של נסיעות חזרה לפרו עד לאריקיפה שם נצא לטרק של שלושה ימים בקניון העמוק ביותר בעולם – קניון קולקה.