הטיפוס לפסגת הפיסקו

מה קורה כשטינאייג'ר בעל כושר גופני מעולה קורא ספר על טיפוס על האוורסט ומיד בסופו מגיע אל בירת הטרקים של פרו שמסביבה עשרות פסגות מושלגות.... טוב לא יוצא מזה... בטח לא לאבא שלו שהוא כבר מזמן לא טינאייג'ר !

אחרי שסיימנו את טרק הסנטה קורז יצאנו לסיבוב סוכנויות בהווארז כדי למצוא את האתגר הבא שלנו – טיפוס על פיסגה מושלגת. אחרי 4 שעות של שיטוט מצאנו את האתגר המתאים לבני 17 בעלי כושר גופני יוצא דופן – טיפוס אל פיסגת הר פיסקו – ההר הכי גבוה מתחת ל- 6000 מטר (טיפוס על הרים מעל 6000 לוקח מינימום 4 ימים ולנו ברוך השם היו רק יומיים). אבל מכיוון שהפיסקו מגיע לגובה של 5750 מטר נדרשים שלושה ימים של טרק ... לא בעיה... שכנענו את הסוכנות שאנחנו מסוגלים לעשות את זה ביומיים... למה? כי נאמר לנו שזאת הפיסגה עם הנוף הכי יפה. צדקו.

היום הראשון היה די פשוט. הכרנו את רוח'ר (שני רישיים מתגלגלות וגם ה-ח' באמצע מתגלגלת איכשהו) ונסענו לעמק ממנו מתחיל הטיול (עמק = 3500 מטר). נקודת ההתחלה משותפת למסלול המפורסם של לגונה-69 שהיא מסלול נפוץ מאוד בסביבה. אחרי קצת יותר משעתיים טיפוס הגענו לרפוחיו (אכסניה, refuge) שממקום למרגלות ההר בגובה 4680 מטר. מקום מקסים שנמצא באמצע שום-מקום וכל מטרתו לארח מטפסי הרים. זה אחד מארבעה רפוחיו כאלה שפזורים כאן בהרים ומנוהלים על ידי מתנדבים אנרגטיים מאיטליה. לנו היה מזל גדול כי כשהגענו קיבל את פנינו שער סיום של מרוץ הרים שנערך במקום באותו יום. שעה אחרי שהגענו הגיע גם המנצח במרוץ המטורף הזה בן ה- 40 קילומטר (5 וחצי שעות). ככה קיבלנו בשמחה את כל אחד מעשרים ומשהו המשתתפים שסיימו את המרוץ הזה שעבר בין שני רפוחיו כאלה (גבהים מטורפים). מבוגר הרצים היה בן 52, והאיטי ביותר (לא אותו אחד) סיים ב- 12 שעות. מכיוון שהמרוץ אורגן על ידי המתנדבים האיטלקים (שחלקם גם השתתפו במרוץ) היתה במקום חגיגה, ואנחנו, חוץ מלשחק קלפים וארבע-בשורה-אחת, השתתפנו בשמחה והחגיגות.

החגיגה שלנו הסתיימה בשמונה בערב אז ניסינו ללכת לישון. לא כל-כך הצליח לי. בחצות כבר "התעוררנו" והתחלנו בהתארגנות. מכיוון שבפסגה יש בערך מינוס 10 מעלות צריך הרבה בגדים. הרבה מאוד. גופייה טרמית, חולצה קצרה, גופיה ארוכה, פליז דק, פליז עבה, ואחרון חביב – מעיל. 6 שכבות. עובד. לא היה נורא קר. חוץ מבאף. גומרים ללבוש את כל השכבות (עם רובן כבר ישנו כי גם ברפוחיו היה קר), אוכלים משהו קל ובשעה 1 לפנות בוקר חובשים קסדה, מדליקים פנסים ויוצאים לדרך. מתחילים בשעתיים של הליכה עד לקרחון. מכיוון שחושך מצריים בחוץ (חוץ מהמון, ממש המון, כוכבים בשמיים) לא ממש רואים יותר מטר קדימה. הולכים ולא שואלים שאלות. בהליכה יש גם עליות וגם ירידות (מה שאומר שיהיו עוד יותר עליות). לא פשוט. כבר בפעם הראשונה שביקשתי הפסקה (בכל זאת טיפוס בגובה של מעל 4500 מטר) המדריך שאל אם אני רציני בכוונתי להגיע לפיסגה. פשוט כי מדובר בעסק לא פשוט ואם אני אוותר באמצע כולנו נצטרף לחזור. אני רציני, עניתי (מושפל מהפיקפוק שכנראה היה מוצדק). מגיעים לקרחון. כרגע אנחנו ב-5000 מטר גובה. עוצרים ללבוש קרפונים (דוקרנים מיוחדים לנעליים), ללבוש ריתמה ולהיקשר אחד לשני בחבל, ולהוציא את הגרזן-קרח (שאמור להציל אותנו במקרה ומישהו יחליק וימשוך איתו את החבורה למטה). מהנקודה הזאת יש לטפס עוד כ- 700 מטר גובה במשך 3 שעות (זה זמן של הקבוצות המהירות ואנחנו, כמובן, שייכים אליהן). האמת שההליכה על הקרחון לא היתה מאוד מסוכנת (חוץ מהשלבים בהם היה צריך לקפוץ מעל סדקים, או ללכת במעברים צרים). מצד שני, עדיין חושך, לא ישנתי טוב, מרוב לחץ גם לא הייתי רעב במיוחד בארוחת הערב, ובגובה 5000 מטר גיליתי שכל הלחץ הזה היה בצדק. זה פקינג קשה. מאוד קשה. בהתחלה האדרנלין מההליכה בקרח מניע אותך קדימה. אחרי כמה דקות, כשנגמר החמצן במוח, אין מי שידע בכלל מה זה אדרנלין. יש שם שיפועים מטורפים ולמרות שהמדריך לא הולך מהר, זה מאוד קשה. אני מתנשף כמו כלב. כל הזמן. בשלב מסויים מגיעים למצב שבו כל כמה עשרות צעדים צריך לעשות מנוחה להסדרת הנשימה והורדת קצב הלב. אחרי גובה של  5500 מטר זה הופך כל 100 צעדים ו/או חמש דקות. אחרי 5600 כבר לא מתביישים לבקש מנוחה גם אחרי 50 צעדים. פקינג קשה. אפילו לאיתמר היה קשה והוא הצטרף אליי בקולות נשימה של כלב בולדוג מתנשף. הוא אפילו ביקש שנעצור אחרי 30 צעדים. פשוט נגמר לנו החמצן והרגליים בקושי זזו. אבל אנחנו לא נוותר. בשעה 6 ודקה הגענו לפיסגה. בדיוק היתה זריחה. מהיפות שראינו בחיינו. מסביבנו ב-360 מעלות יש פסגות לבנות של הרים נוספים, במרחק עולה שכבה דקה של שמש כתומה, כמה עננים קטנים מסתירים את מה שיש מתחתנו.... מרהיב. לאט לאט מגיע קצת חמצן שמאפשר לך להנות מכל היופי הזה. יש הרבה שמחה וסיפוק (מהולים בעייפות). עשינו את זה. למטה רחוק אפשר לראות גם את לגונה 69. יפה, אבל פחות ממה שתיארנו לעצמנו. אנחנו לא מפסיקים להתפאל מהיופי של כל הלבן הזה. אנשי מדבר שכמונו. מבלים על הפיסגה כרבע שעה של צילומים ומתחילים בדרך למטה. שעתיים עד לסיום הקרחון. היינו לגמרי שפוכים. אנחנו כבר שבע שעות על הרגליים בלי לשבת פעם אחת. הכתפיים קרועות מכובד המשקל וכל הגוף כואב. גומרים את הירידה מהקרחון. פעם ראשונה שיש מנוחה נורמלית. מורידים את ציוד ההליכה על הקרח, אוכלים משהו וממשיכים לרפוחיו. הגענו אליו בתשע וחצי בבוקר. 8 וחצי שעות אחרי שעזבנו אותו. זמן מדהים למי שטיפס עד לפיסגה. המדריך מבסוט. עכשיו יש מנוחה אמיתית של שעה ומשהו. אנחנו ממש שפוכים, אבל שמחים לחזור למקום החביב הזה. אחרי המנוחה רצים עוד שעה בירידה כדי לתפוס אוטובוס מקומי שייקח אותנו חזרה להווארז (3 שעות נסיעה). 

הגענו להווארז בצהריים, עייפים ומרוצים. יש לנו 8 שעות להרוג עד לאוטובוס הלילה שייקח אותנו ללימה ומשם לארץ. מתחילים לראות את הסוף. לראות ולהרגיש. ההרגשה היא שסיימנו את הטיול בשיא שלו, בפיסגה.

... בטח שהיינו עושים את זה שוב :-)

הווארז וטרק הסנטה-קרוז

הגענו להווארז בערב. בהוסטל השני שהגענו אליו היה מקום ואחרי התמקמות קצרה בחדר הצטרפנו לשיח העברית שהתנהל בחדר המרכזי של ההוסטל. כולם כאן באמצע הטיול של "אחרי צבא" ולפני או אחרי אחד הטרקים הארוכים שהווארז מציעה (לא סתם היא נקראת בירת הטרקים של פרו). רובם הולכים לוואי-וואש שהוא הטרק המפורסם באזור והוא בן 8 ימים. יותר מדי ארוך לנו. נראה שהם די מאורגנים, דואגים היטב להתאקלם לגובה במשך כמה ימים, ובעיקר שהם עושים חיים משוגעים.

אנחנו החלטנו ללכת מחר לסיבוב סוכנויות לסגור על טרק הסנטה קרוז ואז ללכת לטפס ללגונה קרובה על מנת לבדוק את מצבנו אחרי כשבוע בגובה פני הים. ההליכה ללגונה Wilcacocha היתה בסדר. לא הרגשנו שום דבר חריג וסיימנו את הטיול מהר מכפי שתכננו. בערב התארגנו לטרק והלכנו לישון נרגשים.

טרק הסנטה קרוז הוא טרק של 4 ימים שנמשך לאורך נחל/נהר הסנטה קרוז ומטפס מהכפר קשפמפה (2900 מטר), בדרך עובר בפיסגה בגובה 4760 מטר וממשיך לעמק יפייפה עד לכפר בקרייה. היום הראשון כולל נסיעה ארוכה והליכה סבירה לאורך הנהר. יפה אבל לא מאוד מרשים. לומדים להכיר את החברה' ומתקדמים. רק לקראת סוף היום ההרים מתחילים להיפתח ומתחילים לראות פסגות לבנות. סופסוף מה שחיפשנו. בערך בחמש מגיעים למחנה, מקימים את האוהלים, ומתפנים לתה ו..... למשחק הקלפים שהבאנו איתנו. בלילה קר. אנחנו עדיין לא גבוהים מאוד אבל גם בתוך שק השינה מרגישים את הקור.

היום השני מתחיל ומסביב יש הרבה פסגות לבנות. ממשיכים בטיפוס האיטי. בצדדים הרים מושלגים (כולל ההר שאופני פרמאונט בחרו כלוגו שלהם - למטה תמונה של מצא את ההבדלים), מפלי מים, ובדרך הנהר עצמו וכמה לגונות מרהיבות. חלק מחברי הקבוצה מחליטים לעשות את אחד מה- side treks ולטפס ללגונה שעל בסיס הר האלפמיו. אנחנו כמובן בפנים.  הטיפוס לא קל, אבל שווה את זה. לגונה מרשימה בתחתית קרחון ענק שנמשך מפסגת ההר ועד ללגונה עצמה. בלגונה אפשר גם לראות קרחונים צפים. איתמר רצה להיכנס, אבל איכשהו הצלחתי להרגיע את מח הטינאייג'ר שלו. יורדים חזרה ומגיעים למחנה. סה"כ הליכה של 22 ק"מ. לא רע. שוב תה, שוב קלפים.... ואז דיון קבוצתי אם אנחנו רוצים ללכת יותר למחרת וככה לקצר את הטרק לשלושה ימים. יש יותר מדי מפחדים ולכן הקבוצה החליטה להמשיך בתוכנית ל-4 ימים..... אבל גרמני אחד (אנדריי), איתמר ואני החלטנו להתפצל מהקבוצה לסיים את הטרק מחר. נא לא לשאול למה. ככה.

מכיוון שהתפצלנו מהקבוצה הייינו תלויים בתחבורה ציבורית שנאמר לנו שיוצאת בשעה 2 מהכפר בסוף המסלול. זה אומר שאנחנו צריכים לעשות מסלול של 23 ק"מ שלקבוצה אמור לקחת 10 שעות בפחות מ- 7 שעות. אחלה אתגר. מזכיר קצת את הסיפורים של בנוש על חלק מהמטיילים הקרביים שהקרביות לא יוצאת להם מהראש גם בטיול אחרי צבא. קמנו בחמש וחצי בבוקר ועם אור ראשון יצאנו לדרך. ההתחלה של המסלול היא בטיפוס למעבר בגובה 4760 מטר. שעתיים טיפוס שלא נגמר. אין הרבה אוויר, עדיין מאוד קר כי השמש עוד לא הגיעה לדופן ההר שלנו, וקשה. קשה מאוד. מגיעים לפסגה, הנוף מדהים, ומכאן רואים את הירידה שיש לנו מצידו השני של ההר. מנוחה קלה ואז הליכה מהירה מאוד במורד ההר. לא חושבים על בירכיים. הולכים מהר. צריך להספיק לעמוד בזמנים. הירידה נמשכת גם כן כשעתיים ואז נכנסים למישור יחסי. מכאן כבר קשה יותר להעריך איפה בדיוק אנחנו על המסלול (מבחינת כמה מרחק/זמן נשאר לנו) ולכן לא עושים יותר מדי הפסקות. ממשיכים בקצב מהיר. העמק שאליו נשפכנו מדהים ביופיו. הנהר זורם בו, יש מדשאות גדולות, סוסים חופשיים והרבה מים בכל הצדדים. ממשיכים בדהרה. מגיעים לכפר הראשון. יודעים שמכאן יש עוד שעה בהליכה מהירה. מה שלא הבנו זה כמה קשה יהיה לטפס אל הכפר השני ממנו יש תחבורה ציבורית. אין ברירה. חייבים להמשיך בקצב ולהגיע בזמן. מטפסים ומטפסים. הגענו. השעה 13:10. הגענו מהר מהצפוי. יש זמן לנוח. קצת. לא בדיוק ברור מתי יש אוטובוס ולכן כשמשאית האספקה של הכפר הציעה לנו טרמפ אז הסכמנו. מצאנו את עצמנו שוכבים באחורי משאית עץ שמספקת למכולות בכפרים בסביבה את המצרכים שלהם. בעיקר בקבוקי בירה, שקים של זרעים לא ברורים, וכל מיני דברים לא ברורים אחרים. אנחנו נשכבים על השקים ומתחילים בנסיעה חווייתית של 3 שעות. הגג פתוח, מסתכלים על השמיים, המשאית מטפסת ומטפסת כדי לצאת מרכס ההרים ומסביב הכל פסגות לבנות, מגיעים למעלה ורואים את הדרך המפותלת למטה. מקסים כאן. למרות שהמשאית קופצת כל הזמן והדרך מחורבנת כנראה שזה היה יותר נוח מהאוטובוס שיכולנו לקחת.... חוץ מעניין השלפוחית שהקפיצות לא עשו לה טוב.... אז נאלצנו לחתוך בקבוק מים ולעשות מה שצריך.... אחרי עוד שעה נסיעה במונית חזרנו להווארז, פיצה בכיכר וקדימה לוודא שיש לנו מקום בהוסטל (כי הקדמנו ביום). היה מקום. מקלחת קרה (נגמר הגז של חימום המים) וקדימה למיטה.    

 

פאראקס

הגענו לפאראקס בערב והתמקמנו בהוסטל של ווילי. בגלל שעת הערב והאולימפיאדה לא זזנו מההוסטל (חוץ מזה שיש שם סנוקר). למחרת קמנו וגילינו שאנחנו כ- 50 מטר מחוף הים. התארגנו ועלינו על סיור של 4 שעות בשמורת הטבע של פאראקס. עוברים בכל מיני מפרצים, מרכז מבקרים (מרשים ביותר ביחס לפרו) וארוחת צהריים טובה על בסיס מאכלי ים. בעונה הזאת של השנה (חורף) יש כאן סופות חול החל מעשר בבוקר ועד חמש אחה"צ. משהו עם השמש שמחממת את החול והרוח מהים. די סיוט להיות בסביבה של אחת כזאת, אבל לילדים זאת היתה חוויה. אחר הצהריים יצאתי לריצה של 5 ק"מ כדי להוריד קצת חלודה. פעם ראשונה שאנחנו במקום שמאפשר את זה. יש חלודה.

למחרת יצאנו לשייט באיי הבהיסטאס. ברוב המדריכים הם מוגדרים כאיי הגלפגוס לעניים. כנראה עניים מרודים לדעתי. זה לא שלא היה נחמד, אבל היה מאכזב ביחס לציפיות. שטים בסירת מרוץ מרשימה, בהתחלה אל ציור ענקי של פמוטים שנעשה לפני כ- 900 שנים על צלע במפרץ. לא ברור מי צייר את זה ולמה, אבל מדובר בציור ענק שנכלל כאחד האתרים המרתקים של פרו יחד עם קווי הנסקה. משם ממשיכים עוד 10 דקות שייט אל קבוצת איים קטנה שיש בה מלא, אבל מלא, ציפורים מסוגים שונים, כולל כמה פינגווינים, ולא מעט אריות ים. בשעה שהגענו האריות עוד ישנו בקבוצות על הסלעים, אבל הם עדיין נראו "חמודים".

 בצהריים כבר עלינו על אוטובוס ללימה. שם התמקמנו בהוסטל ויצאנו לארוחת פרידה. איתמר ואני ממשיכים מחר בבוקר להווארז וטל, עפרי ואיתן יישארו יומיים (קניות) בלימה ואז יטוסו לארץ. היתה ארוחה טעימה (ויקרה) כיאה לארוחות פרידה מרגשות.

אין דברים כאלה (חסרי אחריות, מטורפים, משוגעים, כיפים, וכו')

זה הכפר ווקצ'ינה. מדובר באגם/נווה מדבר שמוקף אכסניות ומסעדות ומסביבו הרים של חול.... לפעמים קוראים לזה דיונות חול, אבל כאן מדובר ממש בהרים.

הגענו לווקצ'ינה אחרי בערך 13 שעות נסיעת לילה. התיישבנו לנוח באיזה אכסנייה, נהנינו מקצת ווי-פאי נורמלי ואז החלטנו לטפס על הדיונה הענקית מאחורי האכסנייה. כשיצאנו מהאכסנייה גילינו את האגם ואת היופי של המקום הזה. הטיפוס לקח לנו כשעה. מדובר בשיפוע לא פשוט, בחול רך וטובעני ורוב הזמן פשוט דורכים במקום. מלמעלה רואים את כל הכפר, את העיר הקרובה איקה, ואת כמות החול שמסביב. גבעת חלפון קטנה על ווקצ'ינה. בתמונות אפשר לראות את איתן ועפרי מתמודדים עם העלייה ואת הכיף שבלרדת את הדיונה בריצה (חלקינו בגלגול/התפלשות בחול).

אחרי ארוחת צהריים כיפית (אוכל טוב והרבה בירה) הגיע הזמן לפעילות האמיתית שבגללה אנשים מגיעים לווקצ'ינה - טיול בדיונות ברכב באגי מיוחד וסקי חולות. לקרוא לנסיעה הזאת טיול זה כנראה לא ההגדרה הנכונה.... מדובר יותר ברכבת הרים מאשר בנסיעה ברכב. הנהג היה מטורף לגמרי. לקח אותנו עליות בשיפוע לא יאמן ואז הסתובב וירד שיפועים שכל רכב אחר היה מתהפך בהם. עשינו סיבובים מטורפים, נזרקנו לכל צד, עלינו וירדנו, קפצנו וצללנו. אחרי כמה סיבובים האדרנלין מתחיל לשקוע והאחריות מתחילה להתעורר ואתה מבין שזה לא אמיתי מה שהולך כאן. זה לא סביר שהאוטו הזה עומד בפעלולים האלה ושעוד רגע כולנו מתרסקים או מתנגשים ביתר הרכבים שמסתובבים פה במרחב הפראי הזה. זה היה פשוט מטורף, אבל כיף לא נורמלי. שום תמונה בעולם לא יכולה לתאר את זה. וזה עוד לא הכל....

מדי פעם מקבלים קצת הפסקה מהטלטול ברכב הבאגי ועוברים לעשות סקי חולות מדיונות בגובה של 30 - 200 מטר בשיפועים שונים. כמשוגעים, גם כאן גלשנו את כל הדיונות (אני ויתרתי בשביל איתן על אחת כי היא כבר היתה יותר מדי). הסקי נעשה בשכיבה ואתה מוצא את עצמך דוהר למטה במהירות עצומה (בלי הרבה שליטה), מקפץ על הקוליסים וערימות החול, עד שאתה מגיע למטה ונעצר. לפעמים (כמו שעפרי ואיתן הדגימו) בהתגלגלות בחול. היה משוגעעעעעעעעעעעעע !!!

לסיום סיומת, גם פגשנו ברחפן פאנטום 2 מרחף לו בדיונות.... געגועים....