המאצ'ו-פיצ'ו (אזהרה – זה קצת ארוך)

הביקור במאצ'ו-פיצ'ו מתחיל בארבע בבוקר במפגש עם החבורה בכיכר המרכזית. מכאן הולכים כעשרים דקות עד לגשר מעל הנהר שמהווה את הצ'ק-פוינט הראשון בכניסה להר. הגשר רק נפתח בשעה חמש אז כולם עומדים נרגשים וקפואים בתור ארוך. יחסית שקט. יש התרגשות. באותו זמן בדיוק טל עומדת עם איתן בתור לא פחות ארוך בהמתנה לאוטובוס. הראשון יוצא בחמש וחצי. ההמתנה המוקדמת בבוקר נובעת מהרצון להגיע לאתר בין הראשונים, לפני שהוא מתמלא.

השעה חמש. הגשר אכן נפתח. לפנינו בתור כ- 200 איש, אחרינו כאלף. מקום טוב. עוברים את הצ'ק-פוינט ומתחילים בטיפוס. לפנינו כ- 2000 מדרגות, סה"כ 1300 מטר הליכה וכ-400 מטר גובה. איתמר נעלם על ההתחלה (זה הזמן לומר שבבוקר הוא החליט ששום מחלה שבעולם לא תימנע ממנו את חוויית הטיפוס הזאת ולכן הוא מרגיש טוב ומצטרף למטפסים). אני הולך אחרי עפרי שמראה לנו את הדרך עם הפנס. בהתחלה יש אדרנלין גבוה וקצב טוב, אחרי עשר דקות הקצב הטוב הוא רק של הלב שלך והנשיפות. בשלב מסויים אנחנו עוקפים את מי שכונו "הישראלים" ואח"כ גם את "הפרואנים". עפרי לא מוותרת לי וממשיכה בקצב לא ייאמן. אני גמור אבל אי אפשר לעשות בושות. סופסוף הפסקה. קצרה. ממשיכים. פתאום רואים את איתמר. הוא חיכה לנו. לא יעברו חמש דקות וכבר לא נראה אותו. הגענו למעלה שניים (אחרי הזוג היווני האתלטי), אבל אנחנו בכלל לא תחרותיים. למעלה קר ואנחנו מזיעים אחרי כמעט שעה של טיפוס אינטנסיבי. שוב תור. הפעם זה של הכניסה לאתר. אחריו פוגשים את החבורה ומתחילים בסיור.

אחרי שלוש דקות הליכה מהכניסה האתר כולו נגלה לפניך. פתאום ברור לך שהציפיות שנבנו במשך כל השנים היו מוצדקות. יש כאן משהו גדול שאי אפשר שלא להתרגש ממנו. משהו בסיפור של המקום הזה שנבנה לפני כ- 600 שנים, גרו בו רק כ- 50 שנה עד שבני האינקה ברחו ממנו בעת הכיבוש הספרדי, העובדה שהוא עמד שומם כ-500 שנה עד שהתגלה בתחילת המאה הקודמת. כל האגדות על עיר האינקה האבודה עושות את העבודה. פשוט יש בו משהו במקום הזה.

את השעה הראשונה בילינו עם המדריך שלנו. היה סביר. את ארבע השעות שלאחר מכן בילינו לבד, מסתובבים ברוב הנקודות המעניינות באתר. המחלות והעייפות לא איפשרו לנו לטפס על הר המאצ'ו-פיצ'ו עצמו או להגיע עד לשער השמש, אבל בהחלט טחנו את המקום. טל ואיתן, שיום קודם למדו בעל-פה את המדריך, ידעו להסביר לנו את כל מה שצריך לדעת. איתן הדהים אותנו במידת הזיכרון שלו ואיך הוא ידע לדקלם את כל הסיפורים. למרות שהיה חולה הוא היה מאוד נרגש להיות במאצ'ו-פיצ'ו ולראות את כל הדברים עליהם שמע. לדבריו הוא היה רוצה "לעבור לגור שם". ראינו את שעון השמש, את מקדש השמש ומקדש הקונדור, את בית השומר, את טרסות החקלאות, את הרחבה המרכזית בה נערכו הפסטיבלים, את שער הכניסה לעיר, את מקדשי שלוש החלונות ואת זה של שבע החלונות, את המזרקות, את האבן הענקית בצורה של ההר הסמוך, את האלפקות/למות, את בתי העשירים, את המקום בו כנראה היו קברים, ואת ההרים המקיפים את המאצ'ו-פיצ'ו. אם חשבנו עד כה שירושלים מוקפת הרים הרי שהמאצ'ו-פיצ'ו מוקף בהרים ענקיים ומרשימים שבראש רובם יש מקדשי אינקה נוספים (רובם לאל השמש והירח). אני לא חושב שיש מקום, קרי אתר או מוזיאון שבילינו בו כל-כך הרבה זמן עם כזה עניין ולמידה (לצערנו כנראה).   

סיימנו את הסיור. החתמנו דרכונים ונפרדנו בצער מהמאצ'ו-פיצ'ו. טל ירדה באוטובוס (עדיף לשמור את הברכיים לטרק האזנגטה הקרוב) והילדים ואני ירדנו את 2000 המדרגות וצעדנו גאים לעיירה. בזבזנו 4 שעות בעיירה עד שיגיע תור הרכבת שלנו ומאוחר בלילה הגענו לקוסקו.

הדרך למאצ'ו – פיצ'ו

המוצ'ילרים הישראליים נוהגים ללכת למאצ'ו-פיצ'ו בטרק האינקה טרייל, אבל 25 קילומטר ביום היו יותר מדי בשבילנו אז הלכנו על טרק קל יותר שנקרא אינקה-ג'ונגל טרק. הוא משלב הליכה, אופניים ואומגות על פני שלושה ימים.

את היום הראשון התחלנו ברכיבת האופניים הכי טובה בעולם – קיבלנו אופניים סבירות, ביגוד מגן מלא (סימן לבאות), קסדה וכפפות והורידו אותנו על הר בגובה 4200 מטר מעל פני הים. מכאן היינו צריכים לרכוב לאורך כ- 50 ק"מ, בירידה, על כביש מפותל, שמסתיים בגובה 1800 מטר.... משמע ירידה מדליקה !!!!! טל ועפרי עשו את החלק הראשון ואני החלפתי את טל בחצי הדרך (אחד מאיתנו היה צריך להיות עם איתן באוטו המלווה). איתמר חבר ליווני (יאניס) ושניהם הובילו את הקבוצות כשהם רוכבים כמו מטורפים במהירות עצומה. הם היו כל-כך מהירים שאף אחד אחר לא נראה מאחוריהם (והיו שם כ- 70 רוכבים). הם כל הזמן רדפו אחרי הרכב המוביל בו איתן ואני נסענו, מה שאיפשר לנו להתרגש איתם ובו בזמן לדעת בבירור שהם מטורפים, וכמובן לצלם אותם תמונות מרהיבות.  טל ועפרי הגיעו להפסקה כחצי שעה אחריהם, אבל מבסוטות עד הגג. עד שסיימנו את המסלול כבר היינו די עייפים, אבל עם חיוך שלא יורד מהפרצוף. אין כאלה דברים, לא בארץ ולא בשום מקום אחר שהיינו בו. מנקודת הסיום המשכנו לכפר סנטה – טרזה ללינה בהוספיחדה.

החבורה שלנו מנתה שני יוונים (שגרים בשוויץ), שני פרואנים (שגרים בהולנד), אחת אמריקאית (שגרה בישראל), שני קנדים ושישה ישראלים. זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל אצלנו זה ההרכב של המיניבוס בדרך לטרק. איתמר ועפרי מאוד נהנו לשוחח עם כולם. חוויה.

את הבוקר השני פתחנו מוקדם בבוקר באומגות אדירות מעל לנהר. היו שם אומגות של כ- 200 + מטר מעל תהום אדירה (חלקן מאה מטר גובה). סה"כ חמש אומגות וגשר חבלים רעוע. היה אדיר. קצת יותר בטיחותי מהאומגות בג'ונגל (אך עדיין עולם שלישי). טל נשארה למטה עם איתן שהתחיל את המחלה שלו שתלווה אותנו בימים הקרובים (חום ושילשולים).

אחרי האומגות סופסוף התחלנו ללכת ברגל. הלכנו מתחנת החשמל שנמצאת על הנהר ועד לעיירה Aguas Calientes שכל מטרתה להוות את התחנה האחרונה לפני העלייה למאצ'ו-פיצ'ו. הטרק נמשך על פני כ- 11 קילומטרים לאורך הנהר ולאורך מסילת הרכבת שמחברת את ההידרו והעיירה (זאת הדרך היחידה להגיע אליה). טל ואיתן החולה המתינו כ-4 שעות לרכבת בעוד אנחנו יצאנו לדרך המיוחדת הזאת. במשך ארבע השעות האלה טל עברה עם איתן על מדריך מיוחד של המאצ'ו-פיצ'ו וזה עוד יחזור אלינו למחרת כשנגיע לאתר. את הדרך עשינו בקצב מאוד מהיר, יחד עם החבורה שלנו, כשעפרי התותחית צועדת איתנו בראש המחנה. בדרך עצרנו להתרעננות באחד מפלגי המים שזורמים לנהר, ראינו את המאצו'-פיצ'ו מלמטה ואת ההרים הענקיים המקיפים אותו. היה טיול ברמה – נוף מהמם, קצב מהיר וחברה נחמדה. כשהגענו גלינו שגם איתמר חולה (כמיטב המסורת החדשה – חום ושילשולים). אז רק עפרי ואני הלכנו לארוחת ערב עם החבורה. חגגנו את ערב יום העצמאות הפרואני ואת יום ההולדת של היווני. חזרנו להוספיחדה לבדוק את מסדר החולים ולהבין שרק עפרי ואני עולים מחר ברגל להר. השאר ייסעו באוטובוס. בכל מקרה כולם קמים  ב- 3:30 לפנות בוקר. על אף המחלות ההתרגשות היתה עצומה.

  

 

 

 

ללא מילים - המאצ'ו- פיצ'ו